מישהו נתן לי פעם עצה טובה: אם קובעים חתונה לעוד חודשיים-שלושה – אז עובדים קשה חודשיים-שלושה. במשך חודשיים-שלושה מפיקים ומתכננים ובוחרים וטועמים. ואם קובעים את החתונה לעוד חצי שנה – אז במשך חצי שנה מפיקים ומתכננים ובוחרים וטועמים. אנחנו בעצם מחליטים כמה חודשים של הכנות וישיבות על צבע המפיות והפרחים ייגזרו עלינו. אורך הזמן שנקצוב לעצמנו – זה הזמן שניאלץ למלא בטרחה ובעמל. מעולם לא היו זוג ומחותנים שסיימו את ההכנות לחתונה מבעוד מועד וישבו לנוח. תמיד זה עד הרגע האחרון.

וכמו בחתונה, כך במשא ומתן קואליציוני. כמה זמן שנקציב לו בחוק – ככה הוא ייקח. לכן משהו כאן פשוט לא הגיוני. כאילו לא מספיק ששיתקנו את המדינה לכמה חודשי בחירות, אנחנו קובעים עוד פרק זמן שברור מראש שכולו מיועד למריחת זמן. הרי נתניהו יכול היה לסגור ממשלה בשלושה-ארבעה טלפונים כבר באותו יום שלישי של הבחירות, כמה שעות אחרי המדגמים ואחרי שרשרת התודות לשרה. אז מה למען השם קורה פה? מה פשר הנמנום והעצלתיים, ולאן נעלמה תחושת הדחיפות והבהילות? תראו איך אנחנו יודעים להיחלץ חושים ולהוציא בן לילה משלחות הצלה לנפאל ולהפוך את העולם, כשאנחנו רק רוצים. האם אי אפשר לקחת טיפה מהאנרגיה הזאת לחדר עם הבורקסים והמיץ שבו יושבים כבר יותר מחודש הנציגים של ביבי, בנט, דרעי, כחלון, ליברמן וגפני?

והימים האלה מתמלאים בינתיים בדבר אחד – שקרים. כולנו עוקבים אחרי בית הספר הגבוה לתחמנות ותככים. יצא לי להיות השבוע חלק משיחת מסדרון כזאת, על הפוליטיקה. היו שם איש תקשורת אחד, עוזר פרלמנטרי אחד, ועוד כמה שמחשיבים את עצמם מבינים ברחש-בחש של הרכבת הקואליציה, וככה זה נשמע:

הראשון אמר: בנט הפסיד. הוא רצה את תיק החוץ ונאלץ להתפשר על החינוך, ועכשיו רק עושה את עצמו כאילו התאהב בתיק. איך, איך הוא נפל ככה.

השני אמר: בנט ניצח. תיק החוץ הרי דל בג'ובים, תיק החינוך הוא מה שהמפלגה שלו בעצם רוצה. הכול היה ספין מבריק שלו, הוא מלכתחילה רצה את התיק הזה, שיש בו המון תקציבים והשפעה. כל הקטע עם משרד החוץ היה רק הצגה.

שלישי הכריז: שניכם טועים. בהתחלה זו באמת הייתה ברירת מחדל, אבל ביממה האחרונה הכול התהפך. הרי השמאל מסית נגד בנט בצורה מזעזעת ואומר שהוא בכלל לא ראוי להיות שר. לא ראיתם את התגובה המגוחכת של זהבה גלאון נגדו? במצב כזה זה כבר טוב לו לקחת את התיק, הוא מתחזק מזה בתוך המחנה שלו, כי הנה, השמאלנים מתעצבנים, אז אנחנו נראה להם מה זה וניקח את החינוך. לא מתנצלים.

רביעי הוסיף: הסיפור זה לא בנט, זה ארדן. הוא הגיע למקום הראשון בליכוד כדי לריב עם בנט על החינוך? זה יוצר לנתניהו משבר אדיר עם האיש הכי חזק במרכז הליכוד, שמבקש עכשיו להיות אחראי לחינוך ילדי ישראל.

החמישי כבר בלבל אותי לגמרי וטען: חבר'ה, לא הבנתם. ארדן והליכוד עושים פה ספין על ספין. ארדן בכלל לא רוצה את החינוך, הוא מתואם עם ביבי, הם יוצרים משבר רק כדי שנפתלי יחשוק בתיק הזה ויציג את זה כניצחון על ארדן והליכוד, אם בסוף יקבל את התיק. הכול פה מתוכנן מראש, מאחורי הקלעים.

והשישי חתם, כמו שתמיד מסתיימת כל פרשנות פוליטית בימים אלה: הכול לא נכון, ביבי בכלל רוצה אחדות, זה הכול עוד משבר שהוא יוצר בדרך אל בוז'י.

מדהים. וזו רק ההתנהלות סביב תיק אחד למפלגה אחת. אמנם אני הייתי השביעי, האחרון שם, זה שאמור לבוא עכשיו עם פרשנות מכיוון אחר לגמרי, אבל כבר באמת לא היה לי מה להוסיף. לקחו לי הכול. רגע לפני שהפורום התפזר חשבתי לעבוד עליהם ולהגיד "בנט הודיע עכשיו שהוא מוותר על תיק החינוך", רק כדי לשמוע איך כל אחד מהם מסביר שזה הרי היה הכי צפוי ומתבקש, ומיד בונה מחדש תלי תלים של ספינים.

הטור התפרסם בעיתון 'בשבע'